עצות למשפחות של מכורים: מה לעשות ומה לא לעשות

התמכרות היא “חור שחור”

ויאצ'סלב פותח בכך שגם התמכרות וגם תלות הדדית (קו-תלות) דורשות עבודה עצמית מתמדת: אם לא עושים אותה, מידרדרים בחזרה. והוא מביא דימוי שמוכר היטב למשפחות שחיות עם זה שנים רבות: התמכרות היא “חור שחור”. כמה שלא תשקיעו בו — כסף, כוחות, שנים — אין תמורה. ומספיק שתפסיקו — ואתם גם “הרעים”.

במפגש הוא שאל את המשתתפים כמה שנים הם חיים במערבולת הזאת. התשובות: 16, 20, 25 שנה. “קחו את הניסיון של אלה שרצים כבר עשרים שנה — ואל תחזרו על הטעויות שלהם”.

מי אחראי לתוצאות

השאלה המרכזית של ההרצאה: מי צריך לפתור את הבעיות שהמכור יצר? ומי פותר אותן בפועל? תרחיש טיפוסי: אדם יוצא ממרכז שיקום — “אמא, אין עבודה, תלווי לי לדירה לשלושה חודשים”. אחר כך לעוד שלושה. אחר כך “כולם מגיעים לקבוצה במכוניות טובות — לא נעים לי”. אחר כך מוניות, טלפון בתשלומים. הכול — “למען ההחלמה”.

ויאצ'סלב מזהיר: “הייתי שנה בשיקום, עכשיו אתם חייבים לעזור לי להחלים, אחרת אני עלול למעוד” — זו מניפולציה. ובני משפחה מחפשים לא פעם יועץ שיתיר להם לעשות את מה שהם ממילא רוצים: לתת כסף. המסקנה שלו: המכור נושא באחריות מלאה למעשיו — גם בזמן השימוש וגם בהחלמה. ענייני בריאות הם נושא נפרד, ומטפלים בהם עם אנשי מקצוע בכל מקרה לגופו.

עצה 1. אל תתערבו — שיישא באחריות בעצמו

אל תפתרו במקום אדם בוגר את הבעיות שלו. ככל שהוא נתקל ביותר תוצאות בעצמו, כך מהר יותר יש לו סיכוי לרצות להפסיק לסבול. כל עוד אתם פותרים במקומו, אתם — במישרין או בעקיפין — נותנים לו אפשרות להמשיך.

ויאצ'סלב מזכיר את מעגל האשליות שבו עוברות השנים הטובות ביותר: קודם אתם מחכים שנים שילך לטיפול; כשהוא בטיפול — מקווים שיחלים; כשהוא יוצא — מפחדים שימעד. “היום קולנוע, מחר משהו אחר, מחרתיים — סם”: ויתורים קטנים הם חוליות באותה שרשרת.

עצה 2. הפסיקו לחיות את החיים שלו

כשאתם חיים את הבעיות ואת הדאגות של המכור, אתם מאבדים את עצמכם כאנשים, מפסיקים לדאוג למשפחה, שוכחים את המטרות והתוכניות שלכם. זה לא נעשה קל יותר לא לו ולא לכם. כשאתם רצים אחריו, לא תצילו אותו — אבל אתם עלולים לשקוע יחד איתו.

היפרדות רגשית נחוצה בין אם האדם משתמש ובין אם הוא כבר נקי: תנו לו לשאת באחריות להחלטות שלו, ואתם — תעסקו בעצמכם. אם אתם הולכים לקבוצות — לכו בשביל עצמכם, ולא כדי ש“הוא יחלים”. גם אדם בהחלמה צריך שנים כדי להתבגר וללמוד לשאת באחריות על חייו.

עצה 3. אל תיכנסו לוויכוחים

מריבות והטפות לא מובילות לשום מקום. לדבר “מהלב” עם אדם בהתמכרות פעילה כמעט בלתי אפשרי: או שהוא צריך מכם משהו, או שהוא תחת השפעה. ברגע שנכנסתם לפולמוס, כבר הפסדתם: אתם מעורבים רגשית, והוא יודע לשחק על זה.

קו ההתנהגות שבחרתם צריך להיות עקבי: לא לתת כסף לשימוש, לא לחלץ אותו מצרות שהוא הכניס את עצמו אליהן, ולא לתת לגרור אתכם למצבים שלא תמצאו מהם מוצא. ואם האדם הזה יקר לכם — מצאו כוחות לטיפול בו.

שלוש מסקנות

ראשית — להחזיר לקרובים את האחריות על מעשיהם. שנית — להפסיק לחיות את החיים שלהם. שלישית — למצוא איש מקצוע שיעזור לכם לעסוק בעצמכם ולהתחיל לחיות את החיים שלכם: “לא לריב, אבל לדבר בזהירות; לא להציל, אבל גם לא לנטוש” — איך לעשות את זה במקרה שלכם יכול להדריך רק איש מקצוע מנוסה, וזה תהליך, לא פגישה אחת.