איך בנוי הטיפול ב-IsraRehab: תוכנית ארוכה, המשפחה והחיים אחרי השיקום

פנטניל: למה סמים סינתטיים הורגים

השידור נפתח בידיעות על העלייה במקרי המוות ממנות יתר, שרובם קשורים לפנטניל, גם בתערובות עם סמים אחרים. ויאצ'סלב שותף לדאגה של המגישה: הבעיה בסם סינתטי היא שאיש אינו יודע מה יש בו ובאיזה ריכוז, ולכן אי אפשר לעקוב אחרי המינון. לדבריו, הדבר נכון גם לגבי חומרים כימיים סינתטיים אחרים.

הוא מדגיש שהבעיה אינה מוגבלת לארצות הברית: תמונה דומה הוא רואה בישראל ובמדינות אחרות, ולא מדובר רק בסמים אלא גם בתרופות פסיכיאטריות ובתרופות מרשם. לרוב מתים צעירים – אנשים שעוד לא הספיקו לראות דבר או להוכיח את עצמם בחיים.

הטיפול לוקח זמן, והוא מתחיל במשפחה

לדברי ויאצ'סלב, קשה מאוד לטפל באנשים המכורים לסמים סינתטיים. מדובר במכלול שלם של עבודה שהמשפחה מעורבת בו, והתנאים לטיפול צריכים “להבשיל”. התהליך ארוך ודורש משאבים רבים.

הצעד הראשון, הוא אומר, הוא שהמשפחה תיכנס לתמונה. למי שמשתמש בפנטניל קשה מאוד “ללחוץ על הבלמים” בעצמו ולומר שהוא רוצה טיפול. לכן הקרובים צריכים לפנות לאנשי מקצוע ולחפש דרכים לעזור. המגישה מזכירה גם רעיון שהוא אמר לפני זמן רב: לא מדובר ב“ריפוי מלא” – נכון לדבר על החלמה, שיכולה להימשך עשרות שנים, אבל אין בה ערובה לדבר.

למה עדיף לקבל טיפול רחוק מהבית

ויאצ'סלב משוכנע שעדיף למטופל לקבל טיפול רחוק מהבית, “מעבר לים”: שם יש לו פחות אפשרויות לברוח ולמעוד, ואפשר להעמיד אותו על הרגליים בהדרגה, שלב אחר שלב. הוא מבהיר שאינו חושב שאין בארצות הברית טיפול יעיל ותוכניות טובות. אבל לצעירים רבים שמשתמשים בפנטניל, כולל צעירים ממשפחות מהגרים, ההתרחקות מהסביבה המוכרת נותנת יותר סיכויים.

מניסיונו רב השנים הוא מתאר תמונה שמשפחות רבות מכירות: האדם הולך לגמילה פיזית או לתוכנית קצרה של כמה שבועות או חודשים, חוזר – ומתחיל להשתמש שוב. לדעתו, מי שיכולים להצליח בטיפול קרוב לבית הם בעיקר אנשים בעלי מוטיבציה גבוהה שרוצים בכך בעצמם.

מה קורה אחרי השיקום

כשהוא נשאל מה חדש, ויאצ'סלב מספר על הסניף בקפריסין ומסביר שבארצות הברית פועלת בינתיים לא מחלקת שיקום, אלא תוכנית המשך למי שסיימו טיפול בישראל. בזמן השידור היא פעלה כשנה וחצי.

הבוגרים מקבלים עזרה במציאת עבודה ובהסתגלות לחברה, ונתמכים במהלך השנה הראשונה אחרי השיקום. יש תוכניות חיסכון, כדי שהאדם יפריש כסף ויוכל בעתיד, למשל, לפתוח עסק משלו; בעת הצורך עוזרים גם בלימודים. עם זאת, ויאצ'סלב מדגיש, אף אחד לא פותר בשבילם את כל בעיות ההסתגלות: המטופלים עוברים את הדרך הזאת בעצמם, אבל עם תמיכה.

בנוסף, הצוות בארצות הברית יכול לבצע התערבויות – לבנות את הדרך של האדם מהסירוב לצאת לטיפול ועד הרגע שבו הוא יוצא – וללוות אותו לישראל או לקפריסין. יש גם ייעוץ מקוון עם אנשי מקצוע, כולל מטפלים ופסיכיאטר.

התמכרות ונפש: לא רק כדורים

ויאצ'סלב מתייחס בנפרד לאנשים שיש להם, מלבד ההתמכרות, גם בעיות פסיכיאטריות. הוא קושר את העלייה בפניות כאלה לרקע הכללי – עימותים מזוינים, תוקפנות, רגשות שליליים: רבים מחפשים פתרון בחומרים ובאלכוהול.

לדבריו, הגישה של אנשי המקצוע במרכז שונה מההסתמכות הנפוצה על תרופות בלבד. אם יש צורך בתרופות, במקביל מתקיים טיפול שמחפש את שורש הבעיה. המטרה היא לא רק להקל על התסמינים בעזרת תרופה, אלא לרדת לעומק העניין, כדי שעם הזמן האדם לא יצטרך ליטול תרופות פסיכיאטריות כל הזמן.

כמה זמן נמשכת התוכנית ולמה זה משתנה

לתוכנית מתקבלים מגיל 18. באופן תיאורטי היא מתוכננת ל-6–12 חודשים, אבל המשך תלוי באדם: באישיות שלו, במוטיבציה ובהתנגדות. כל עוד האדם מתנגד לתוכנית, השהות שלו מתארכת – יש מי שנשארים שנה וחצי ואף שנתיים. ויאצ'סלב משווה זאת לדרך מנקודה א' לנקודה ב': אי אפשר להכריז שמישהו סיים את התוכנית רק משום שעברו חצי שנה.

חשוב גם מי מטופל וממה. לאדם בוגר שהתחיל לשתות בגיל מאוחר וכבר ביסס את עצמו בחיים קל ומהיר יותר לעזור. זה סיפור אחר לגמרי אצל צעיר שעישן מריחואנה סינתטית מגיל 12 ועבר לפנטניל בגיל 14: אין לו כישורי חיים, והוא צריך לעבור את כל שלבי עיצוב האישיות. לכן אין קנה מידה אחיד: כל שלב נדון עם המשפחה מראש, ומלכתחילה אומרים לה שהתוכנית תהיה ארוכה. תוכניות קצרות, לדעת ויאצ'סלב, יכולות לעזור לאנשים בוגרים אחרי משבר בחיים, אבל לצעירים שמשתמשים כמעט כל חייהם הן בדרך כלל לא מביאות תוצאות.