למה המכור לא רואה את הבעיה ואיך להוביל אותו לטיפול

למה המכור לא רואה את הבעיה

ויאצ'סלב פותח בכך שאדם מכור חי לפי רגשות ורצונות, ולא לפי שיקול דעת מפוכח. מודעות כמעט אין, במיוחד אצל מי שהתחיל להשתמש בגיל ההתבגרות. כל עוד כל משאלה שלו מתמלאת, פשוט אין לו סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר בחיים שלו.

מכאן ה“גיאומטריה” של החשיבה שלו: כל מה שנכנס לשדה הראייה — אמא, קרובים, עבודה, מערכות יחסים — המחלה הופכת לאמצעי להמשיך. לכן שיחות ושכנועים כמעט לא עובדים: תמונת העולם של האדם לא משתנה כל עוד הנסיבות לא משתנות.

מודל “הגאדג'טים והממתקים”

כדי להסביר את המנגנון, הוא שואל את ההורים שאלה פשוטה: מה הכי קל היום לתת לילד קטן כדי שיהיה עסוק? התשובה כמעט אצל כולם זהה — טאבלט, סרטים מצוירים ומשהו מתוק. הילד גדל עם התחושה שמגיע לו לקבל כל מה שהוא רוצה, וההורה קורא לזה אהבה, אף שלעיתים קרובות הוא עצמו מבין שהוא עושה משהו לא נכון.

אם יום אחד מפסיקים לתת, מתחילה התפרצות. ורוב ההורים לא עומדים בזה — ומחזירים את הגאדג'ט. כך מתקבע מהילדות הדפוס: לחצת — קיבלת. עם הגיל משתנה רק ה“גאדג'ט”: במקום טאבלט — כסף, דירה, תשלום חובות, “נעזור לך לפתוח עסק”.

מהי התערבות באמת

התערבות, לדברי ויאצ'סלב, היא הרגע שבו המשפחה מפסיקה לתת ועומדת במה שבא אחר כך: התפרצויות, לחץ, מניפולציות ורגשות האשמה של עצמה. ברגע הזה נשארת לאדם בחירה: לחפש “ממתקים” במקום אחר, או בפעם הראשונה להפעיל את הראש ולחשוב מה עושים הלאה.

הוא משווה את חייו של המכור למבוך שיש בו כמה דלתות מוכרות. כדי שהאדם ייצא, צריך לסגור את כל הדלתות מלבד אחת — היציאה לטיפול. אז איש מקצוע יכול להראות לו את היציאה הזאת ואת התוצאות של שתי הדרכים. זה עוד לא מבטיח שיקום מוצלח, אבל בפעם הראשונה משהו משתנה בתפיסה שלו. וגם אם אחרי הטיפול הייתה מעידה, התהליך כבר התחיל — רבים חוזרים אחר כך לפיכחון.

ויאצ'סלב מדגיש שכל התערבות מוכנה באופן אישי, ושהעיקר הוא לא כפייה, אלא בחירה שהאדם עושה בעצמו כשהדרכים הקודמות סגורות.

המשפחה, האישה ו“משולש ברמודה”

לעיתים קרובות בקשר “מכור — הורים” מופיעה אישה או חברה. או שמשתמשים בה במקום באמא, או שדרכה ממשיכים לקבל מההורים את אותם “גאדג'טים וממתקים”. היא הופכת לבת ערובה של היחסים האלה ולמגן אנושי, שמאחוריו נוח להמשיך להשתמש. לפרק קשר כזה קשה מאוד.

ויאצ'סלב שואל את ההורים שאלה לא נוחה: בשביל מה אתם צריכים יחסים עם המכור בכל מחיר? לא פעם עומדים מאחורי זה רגשות אשמה והתקווה “לכפר” על העבר. אבל כשהמשפחה משקמת את היחסים לפי התנאים הישנים, היא עוזרת לאדם לחזור לדפוס הקודם. דוגמה — הודעה ממרכז השיקום “תשלחו כסף, אני צריך ללכת לרופא”, שההורה נענה לה מיד מתוך חרדה.

ניסיון של משתתף: כפייה ובחירה

בחלק השני מצטרף לשיחה משתתף בקבוצה שעבר בעצמו התמכרות. בפעם הראשונה לקחו אותו לטיפול בניגוד לרצונו. את הבעיה הוא אז לא ראה, הרגיש רק טינה כלפי הקרובים, “הסתגל”, וביום שיצא — חזר לשתות.

נקודת המפנה הגיעה כשאמא הפסיקה לתת כסף ו“חסמה” את כל הדרכים המוכרות. אחרי שיחות עם איש מקצוע הוא בחר בעצמו בטיפול — כבר במרכז אחר ובמתכונת אחרת. בפעם השנייה הוא חווה את השיקום אחרת לגמרי: בלי טינה, כי זו הייתה הבחירה שלו. הדבר המפחיד ביותר, לדבריו, היה ללמוד לשאת בעצמו באחריות לחייו — קודם אמא קיבלה בשבילו את כל ההחלטות. אחרי הטיפול הוא לא חזר לקשרים הלא בריאים הקודמים: הם היו גוררים אותו בחזרה.

השורה התחתונה: בני המשפחה צריכים עבודה משלהם

ויאצ'סלב מסכם: החשיבה של מכורים בנויה באופן דומה, ואם המשפחה מחזיקה בעקביות בקו שבחרה, הסיכוי שהאדם יסכים לטיפול גבוה. אבל לבני המשפחה קשה מאוד לעמוד בזה — רבים חושבים שהם כבר יודעים הכול, ונופלים שוב באותו בור.

לכן הוא ממליץ להשקיע בעצמכם: קבוצות טיפוליות, עבודה עם איש מקצוע, היכולת לשמור על גבולות. זה זול ומועיל יותר מלממן שיקום אחרי שיקום. גם על שאלות ההורים בסוף הוא עונה באותה רוח: אחרי השיקום האדם צריך קודם כול לבנות את עצמו מחדש, ודירה בלי התחייבויות מפחיתה את האחריות שלו.