למה יש מי שיוצא מההתמכרות ויש מי שלא

למה יש מי שנשאר בהחלמה

ויאצ'סלב מזהיר כבר בהתחלה: לא יהיו שינויים קסומים אחרי מפגש אחד. הקבוצה עובדת על תרגול הרגלים ותכונות אישיות חדשים, שמאפשרים לבני המשפחה, בשלב מסוים, לעבור היפרדות רגשית (ספרציה). המפגשים פרובוקטיביים בכוונה: אם משהו מעורר התנגדות, סימן שהוא פוגע במטרה.

הטיעון המרכזי שלו הוא הניסיון של משפחות שמגיעות לקבוצות במשך שנים. לדבריו, ילדיהן, שלא הייתה להם מוטיבציה כלל, עברו שיקום ונשארו בהחלמה שנים רבות. זה מעמיד בספק את הדעה הרווחת שאדם יחלים רק כשהוא „יבשיל בעצמו“. הבסיס להחלמה, לדעת ויאצ'סלב, מונח במשפחה: לבני המשפחה אכפת מהאדם הקרוב, אבל לרוב הם פשוט לא יודעים איך לפעול נכון.

תלות הדדית היא אותה התמכרות

המפגש נולד ממשוב של אחת המשתתפות. הרעיון שלה: כמעט כל מה שנאמר על מבנה האישיות של אדם מכור נכון גם לגבי אדם בתלות הדדית (קו-תלות). האחד צריך חומר כדי לברוח מהמציאות ולא לפתור את המשימות שלו. השני צריך אדם — ואת תפקיד המציל, שנותן תחושת חשיבות ומשמעות. ההבדל הוא שהשימוש בחומרים נתפס כפסול, ואילו ההצלה נראית פעמים רבות כמו מעלה.

ויאצ'סלב מסכים ומנסח זאת בחריפות רבה יותר: ההורים, בלי לשים לב, „משתמשים“ בילדים שלהם. כדי לעזור לאדם קרוב, צריך קודם לראות איזה תפקיד אתם ממלאים בחייו.

קביים, כסף ורגשי אשמה

באמצעות הצבעה בצ'אט ויאצ'סלב מציג מצב שכולם מכירים: האדם הקרוב מגיע עם עוד בקשה, השכל הישר אומר „לא“, אבל הרצון לעזור כל כך חזק שאתם שוב נכנעים — נותנים כסף, מכניסים לגור, דוחים גירושים. הוא מחדד את הדוגמה: „אם לא תיתן לי כסף, יהרגו אותי“. רוב המשתתפים הודו ביושר שהיו נותנים.

ואז מגיעה המטאפורה. אדם אחרי פציעה הולך על קביים, והרופא אומר: הגיע הזמן ללכת בלעדיהם, יכאב. הוא נופל, בוכה ומבקש את הקביים בחזרה. להחזיר לו אותם פירושו להשאיר אותו נכה. ואם במקום קביים הוא יבקש „קצת הרואין כדי ללכת“, מתברר שכמעט אין הבדל: כל עזרה שפוטרת את האדם מהצורך ללמוד בעצמו עובדת לטובת המחלה.

המסקנה המרכזית: תחת לחץ, האשמות ומניפולציות, בן המשפחה נכנע לא למען המכור, אלא כדי להפיג את המתח של עצמו ולחזור לאזור הנוחות. זהו שקט זמני, שנקנה במחיר סיכון לחייו של האדם הקרוב. והמכור יודע מילדות על אילו „נקודות“ ללחוץ — וילחץ עליהן שוב, גם אחרי השיקום.

מהי היפרדות רגשית

היפרדות רגשית, כדברי ויאצ'סלב, היא מצב שבו שיחת טלפון עם דרישה פשוט לא מסוגלת להכניס אתכם לרגשי אשמה ולחרדה. אין פירוש הדבר לוותר על הילד: אפשר לשמור על הקשר, אבל בלי מעורבות רגשית. אז אתם אומרים ברוגע „תסדר את העניינים שלך בעצמך“ — ולא מחלקים עוד „קב“.

שאלת מבחן: האם הייתם נותנים כסף לאדם זר ברחוב שמבקש באותן מילים? כמעט כולם ענו „לא“. כלומר, העניין הוא לא בבקשה, אלא בקשר הרגשי למחלה של האדם הקרוב. התרגיל הקשה ביותר במפגש הוא „הצוק“: אתם תלויים על חבל, האדם הקרוב מושך אתכם למטה, ורק אחד יכול לצאת. ויאצ'סלב מדגיש שלא מדובר בבחירה מילולית, אלא בנכונות להיפרד מהחלק החולה של האדם. מי שאינו מוכן לכך ממשיך לחזור על אותן טעויות.

קשר שבנוי על „שוקולדים“ ותשומת לב לשם תועלת

במפגש דיברו שני בוגרים של התוכנית שנמצאים כעת בהחלמה. שניהם הודו ביושר: בתקופת השימוש הם התקשרו למשפחה בעיקר כשהיו צריכים משהו, ובמקביל שמרו על „גשר רגשי“ למקרה שיזדקקו לעזרה. אחד מהם אמר שגם היום הוא לא בטוח עד הסוף עד כמה השיחות שלו נטולות אינטרס.

ויאצ'סלב קושר זאת לאופן שבו נבנה הקשר בילדות: „הנה לך שוקולד, רק תשתוק“, „הנה לך מחשב, רק תעזוב אותי“. אם מילדות הקשר נשען על החלפה ולא על אכפתיות, זמן וביטחון, ההורה מרגיש אחר כך אשמה, והילד יודע לנצל אותה. אבל אם ההורה יודע שעשה כל מה שיכול, אין קרקע לאשמה הזאת.

שיקום אפשרי — אבל הוא מתחיל במשפחה

סיכום המפגש: שיקום אפשרי ויכול להצליח — לא אצל כולם, אבל אצל רבים — כשהאדם הקרוב מבין שלא יהיו עוד „קביים“ ומתחיל לקחת אחריות על חייו. לבני המשפחה זה קשה: מה שהתגבש במשך עשרות שנים לא משתנה במפגש קבוצתי אחד או שניים, נדרשת עבודה של חצי שנה ויותר. לפי ניסיונו של ויאצ'סלב, קשר בונה עם אדם מחלים מתאפשר אחרי שנים של החלמה, כשהאדם כבר בנה את עצמו בעבודה ובחיים.

בנפרד הוא מדבר על אבחנה כפולה: אבחנות פסיכיאטריות שניתנו תחת השפעת חומרים צריכות פעמים רבות בדיקה חוזרת. חשוב שהאדם יעבור אבחון מלא כשהוא פיכח — לפעמים האבחנה לא מתאששת, אבל ייתכן שעדיין יהיה צורך בטיפול.

בסוף סיפרה אחת המשתתפות, שנמצאת בתוכנית כמה שנים, איך אדם קרוב אליה ניסה להחזיר אותה לדפוס הישן: שיחות טלפון מלאות דאגה, חבילות בלתי צפויות, הזמנה לקפוץ לחג. היא החזירה ברוגע את החבילה והציעה להיפגש רק בשטח ניטרלי — וזו בדיוק היפרדות רגשית בפועל.